מאת ארנון סגל.
בישיבת 'מקור חיים' מאמינים שיש אנשים טובים באמצע הדרך. התמימות הזו עושה טוב, והחטיפה לא תשנה זאת.

למדתי ולימדתי בישיבת מקור חיים – הישיבה שממנה יצאו בליל חמישי שניים מהחטופים אל הטרמפ הנורא ההוא. ליל חמישי הוא זמן ה'משמר' בישיבה. בית המדרש מלא עד שעה מאוחרת והחבר'ה לומדים גמרא בכיף. בשמחה. בכלל, שמחה היא אחד הדברים המרכזיים שאני זוכר מהישיבה הזו.

וגם המון תום נעורים. 'מקור חיים' הוא אי של תמימות. ראש הישיבה הרב דוב זינגר וצוותו יצרו שם את אחד ממוסדות הלימוד המיוחדים בישראל. אמון ואמונה בתלמידים, שירה ושיתוף, חסידות ופשטות כאילו מדובר בשטעטל מזרח-אירופי ולא בישראל 2014. וכל זה משתלב היטב באווירה החלומית-ערפילית משהו של מרומי גוש עציון. אל גן שיר השירים היפהפה הסמוך נמלטים מפעם לפעם כדי לנוח מעט מהלימוד.

ואני מודה: לאפשרות חשוכה כל כך, ל'משמר' לילי כה ממושך, לא הכינו אותנו. במקור חיים לימדו אותי להאמין שיש אנשים טובים באמצע הדרך ואיתם אפשר לצעוד. ניגוני חב"ד וסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב – כן. חטיפות, פיגועי מיקוח, מחבלים ורשעים – לא ולא. שרים שם רק "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל תאמין שיכולים לתקן", ו"יש עניין שיתהפך הכל לטובה". משפטי יסוד בבית המדרש של רבי נחמן.

לא סיפרו לנו שבדרך יש לפעמים גם אנשים רעים וכוונות רשע וזדון, אבל במחשבה שניה אולי מוטב כך. ייתכן שיש בסגנון הנאיבי המדובר איזו פעולת הטעיה מתוחכמת שמבלבלת דווקא את האויב. המסר האופטימי העולה מהמקום, האמונה בטוב ובמיטיב, עשויה להתפרש אצלו כהבעת חולשה אבל מצד האמת היא נקודת החוזק העיקרית שלנו. מפני שלמיזמי השנאה הללו של כוחות השחור יש מטרה אחת – להשרות כאן אווירת ייאוש ודכדוך. ואם יש דבר אחד שעשוי לגרום ליעד הזה שהציבו מבקשי רעתנו לקרוס, ולטווח ארוך הוא בוודאי יקרוס, זו התקווה שבלבבות. והאמונה.

ופסוק אחד מספר מיכה (ז,ח), שכבר בתחילת דרכי בישיבה למדתי מנגינה מתוקה שלו, מוסיף ומתנגן לו כבר מאז יום שישי הקודר: אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ה' אור לי.