ראיון עם הרב דוב – גושפנקה

כותרת משנה: ראש ישיבת מקור חיים,ובית המדרש להתחדשות ותושב תקוע. שמח במה שיש עכשיו, לא רואה את הסוף במה שיקרה מחר
טיזרים: אני שמח על כך שאני גר היום בתקוע, כי אני נמצא במקום שהוא היום הדופק של הקיום… הרוח של מקום כזה לא תיעלם, גם אם המקום ייעלם
אם אנחנו נתנתק היום מהעם, זה בדיוק אותו מעשה כמו ההתנתקות מהארץ

יש משמעות אחרי גירוש

גוש קטיף בקיץ, עכשיו עמונה, ולך תדע מה יהיה מחר. רבים מהתושבים חשים חשש ודאגה, חשים אבדן וחורבן. איך אתה מרגיש היום?
הרב דב: “אני מבקש לומר, שההתרחשות המעשית היא לא הכל. כמו שבלימוד אנו מכירים פשט, דרש, רמז וסוד, גם בהתבוננות במציאות, יש בה רמות שמעבר לפשט, מעבר לממשות הגשמית. לצד הפעולות הארציות, אנחנו מחפשים מה יש מעבר למציאות, מה היא רומזת לנו, מה המקור של המאורעות. האם הקב”ה אומר לנו משהו דרך המאורעות.
מכיוון שעולם המעשה הוא לא הכל, יש משמעות למעשים שלנו גם בשעה שהם אינם ‘מצליחים’. . מוקד חייו של האדם המאמין הם המצוות, העבירות, ההתגברות, כל מה שמרכיב את ההתרחשות שהיא החיים עצמם. האם הם ‘משתלמים’? התשובה אינה נתונה רק בעולם ה’עובדות’ אלא בכנותו של האדם שחי את חייו בכח ובכוונה. . הפסד אינו סוף הדרך. אם החיים ממשיכים אפילו אחרי שאני עובר עבירה ודאי שגם אחרי גירוש מהבית. הדאגה והיאוש נובעים מכך שאנו שואלים “מה יהיה בעוד חמש שנים”, ומקבלים תשובה פסימית. לדעתי, זו שאלה שמפנה את הזרקור לכיוון לא נכון. אני שמח על כך שאני גר היום בתקוע, כי אני נמצא במקום שהוא היום הדופק של הקיום. לא בצפורן של הגוף, בה לא מרגישים, אלא בלב, במקום שבו מרגישים כל תנועה וזעזוע, מקום צומח.

לא מטעם עצמנו
ההתקפות עלינו מצד המדינה, מעוררות שוב את הקולות שקוראים להתחרדות, להתנתקות מהמדינה, למאבק משמעותי מול שליחיה השוטרים והחיילים.
הרב דב: “לפני אלף שנים, לא היו פה יהודים.גם לא לפני מאה . זכינו שבשנותינו, נוצרה הזדמנות בצורתה של מדינת ישראל, ואנו נמצאים כאן מכוחה. הצבא שומר עלינו, מזרימים לנו לכאן מים וחשמל. לכן, ברור שהמאבק אינו מול צבא ומשטרה, אלא על רצון העם.
מה העם רוצה? לצערנו, ברור שההתנתקות לא היתה רק מהארץ, אלא היא חלק מההתנתקות מערכים יהודיים אחרים, ובהם משפחה, דרך ארץ, שבת. התנתקות שקשורה ביאוש, עייפות וחוסר אמונה. כשאנחנו מצטרפים ליאוש אנחנו מצטרפים לתנועת ההתנתקות . אנחנו מוזמנים להגיב על הקלקולים בכוחות של תיקון ואמונה להתיחס לתוהו באנרגיה של בריאה .
. אישית, אנחנו חווים כרגע את הניתוק מהארץ, וזה מה שכואב לנו במיוחד. דבורים על התנתקות מהעם הם אותו מעשה של ההתנתקות מהארץ. עם ישראל זה אנחנו, ממה נתנתק? מי שאומר ‘גזורו’, אומר בעצם – ‘גם לי גם לך לא יהיה’.
הארץ היא לא שלנו. היא של ד’, כמו שכתוב ברש”י הראשון לתורה, אנחנו כאן בשליחותו, ולכן עלינו לטפל במחלה כולה, ולא רק בסימפטום שקרוב ללבנו ולבתינו. אם אנחנו רוצים להישאר בארץ, עלינו להוסיף אמונה ואהבה לארץ, ולא להיאבק את מאבק הקצה מול השוטרים”.

מה לגבי מסירות נפש על ארץ ישראל? האם במאבק הנחוש אנו לא מראים את עצמת אהבתנו לארץ ?
הרב דב: “זוהי ארץ כנען, מלשון כניעה. האחיזה בה לא תלויה בחוזק האחיזה שלנו, אלא בחוזק אחיזתה בנו . אנחנו כאן על תנאי. כפי מידת הקדושה והטהרה של כלל ישראל כפי ‘קול יעקב’ שבנו כולנו. המצב בתחום הזה אינו מזהיר, והוא לא ישתנה גם אם ‘ננצח’ את הצבא. מאבק שמציב ‘כח מול כח’ מוסיף כח לידי עשיו, אלו שגורמות את הגלות. הכח של הקדושה הוא הכח האחר. אם אנחנו בעצמנו איננו מאמינים בו כמובן שאי אפשר להשפיע אותו לאחרים.

ללכת עד הסוף, זה לא אומר ללכת מכות. זה לא מה שמוגדר כ’מסירות נפש’ על ארץ ישראל.
המלחמה על הארץ אינה מסוג המלחמות שמוכרעות במכות. אנו גרים בגוש עציון, לא רק בגלל הנוף, אלא מכיוון שזהו מקומם של אבותינו, והצידוק לחיות כאן הוא בהיותנו ממשיכיהם. הנושא הוא ערכי ומוסרי, והיכולת להישאר ולהתגורר ביהודה ושומרון, יכולת שעוד קיימת, קשורה להתנהגות המוסרית שלנו. הן ההתנהגות כלפי עצמנו, והן כלפי מי שסביבנו.

ברוך ד’ יום יום

“אנו חיים, וממשיכים לחיות, וננסה לחיות באמונה ובשמחה. להרגיש שהחיים שלנו שווים, שכל יום שאנו חיים פה הוא משמעותי ובעל ערך. האם לבנות היום בית חדש? זו כבר החלטה אישית, אבל דאגה ודאי שאינה מועילה. דאגה היא החרבה עצמית.
אני לא מיואש מעם ישראל. יש בו צימאון לעוד תורה, יש בתי מדרשות רבים, גם של חילונים,
ישנן מפעלי צדקה וחסד רבים . ההתבוננות שלנו צריכה להיות ארוכת טווח, לפחות 200
שנים קדימה ולא אל הבחירות הקרובות.