איש ההלכה, עמ’ 57. מעשה באבא מרי שעמד על הבימה בראש השנה, מוכן ומזומן לסדר את התקיעות. התוקע, מחסידי חב”ד איש ירא אלוקים, שידו היתה רחבה במשנתו של הרב הזקן ז”ל, התחיל לבכות. נענה אבא מרי ואמר: “הבוכה אתה בשעת נטילת לולב? ולמה זה תבכה בתקיעת שופר? האין שתיהן מצוות ה’?” מדרש תנחומא (בובר) פרשת אמור סימן כז [כז] [ד”א ולקחתם לכם ביום הראשון וגו’]. זש”ה אז ירננו (עצי היער) [וכל עצי יער] וגו’ (תהלים צו יב), במי הכתוב מדבר, בישראל ובאומות העולם, שהקב”ה דן אותם ביום הכפורים, אלו ואלו נכנסין [לדין] ואין אנו יודעין מי נוצח, למה הדבר [דומה], לשני בני אדם נכנסין לדין לפני המלך, ולא היה אדם יודע מה ביניהן, אלא המלך בלבד, דנן [המלך] ולא היו הבריות יודעות מי נוצח לחבירו, אלא מי שהוא יוצא ואגוז בידו, הכל יודעים שהוא נוצח, כך ישראל ואומות העולם נכנסין לדין ביום הכפורים, ואין הבריות יודעות מי נוצח, אמר הקדוש ברוך הוא טלו לולביכם בידכם, כדי שידעו הכל שאתם זוכים בדין, לכך אמר דוד אז ירננו וגו’, (אימתי) כי בא לשפוט (את) הארץ (תהלים שם /צ”ו/ יג). [אימתי] ביום הכפורים. מה ישראל עושין, ממתינים לו עוד ד’ ימים, כדי שידעו הכל שישראל זכו, לכך נאמר ולקחתם [לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו’].