ביאור לתורה קנ”ח בליקו”מ קמא

אלול, תש”ע

           

אחת השאלות המרכזיות בתהליך החזרה בתשובה היא שאלת יכולתו של השב להתמיד בתהליך השינוי שקיבל על עצמו. ההתחלות קלות, ההמשך וההתמדה קשים הם. מליצה השגורה בפי העם: ‘כל כך קל  להפסיק לעשן, כבר הפסקתי מאה פעמים’ – מצביעה על התסכול של החוזר ומוצא עצמו שב שוב ושוב  וכלשון הפסוק “ככלב שב על קיאו”[1]. לא נחה דעתו של הרמב”ם[2] עד שדרש שהשב לא רק שיגמור בדעתו שלא ישוב עוד לדרכו הרעה אלא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא כלל.

בתורה קנ”ח (לקו”מ קמא) ר’ נחמן מדמה את התופעה של התלהבות רגעית הנעלמת לה וכלא הייתה כמקבילה לתופעת הטבע ה’פאטה מורגנה’ – חזיון תעתועים. הוא אפילו טורח ומסביר לנו את ההסבר המדעי – בלשון מדעית בת זמנו לתופעה זו:

כמה בני אדם ספרו שראו לפעמים אש בוער מרחוק וקרבו לשם ולא היה כלום. וכן נתראה גם כן לפעמים בדרך. וגם על הים לפעמים נתראה כך. וכבר נודע שזה בא מן האדים העולים מן הארץ. ויש אדים שיש להם כח של גפרית ועולים איזה אדים ונתקבצים זה עם זה ומכה עליהם רוח קר מלמעלה ונופלים למטה ומתחילין לבער לפי שעה

בדומה לתורות נוספות, מתוך התבוננותו של ר’ נחמן בתופעה מוחשית ומציאותית כמו בזו הויזואלית – צומחת תורה. ר’ נחמן מבקש ומוצא לתופעת התעתועים הזו את מקבילתה הרוחנית:

שלפעמים נבער לבו להשם יתברך ומתחיל בעבודת השם יתברך ולאחר שעה נתבטל חוזר לקדמותו, ולפעמים נמשך חצי יום או איזה ימים או איזה שבועות – אך לא לנצח ולא לזמן מרובה

במקום לתלות את הבעיה בחולשת הרצון או במידת הכנות של בעירת הלב, ר’ נחמן תולה את הבעיה במקור נביעתה – היינו במקום הפנימי ממנו מגיעה הבעירה, כלומר: חרטה –

וזה בא מרשעים – היינו ממה  שהרשעים מלאים חרטה. ואלו החרטות מתקבצים ובאים לאיזה אדם. וכפי מספר החרטות הבאים לו כן נמשך הזמן שבוער לבו להשם יתברך, כי מאלו החרטות נבער לבו פתאם.

הביטוי “שהרשעים מלאים בחרטה” מקורו כנראה בגמרא בנדרים. הגמרא מביאה סיפור על נזיר מיוחד ועל הדרך שהביאה אותו להתעורר לתשובה לנזור עצמו ולגלח את שערו לשם שמים. דרך היוצא מהכלל מלמדת הגמרא על כלל הנזירים שנזירותם אינה ראויה:

אמר ליה רבי יונה: היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה. אי הכי אפילו נזיר טהור נמי? נזיר טהור לא דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור (נדרים ט’ ע”ב)

הר”ן שם[3] במקום מבאר שהלשון תוהין פירושה – כשהן מתחרטין על מעשיהם הרעים. לשיטת הר”ן ברשעים מתעוררת חרטה והם נוזרים, אך כשאלה רואים שהנזירות קשה ומתמשכת יותר ממה שחשבו לכתחילה – שוב מתמלאים הם חרטה, הפעם על מעשיהם הטובים. כך הופכים קרבנותיהם לכאלו שאינן רצויים. הרשעים, אם כן, מלאים חרטות: חרטות על כל מה שהם עושים, הן על הדברים הרעים והן על הטובים. הם לא נמצאים אף פעם במקומם. גם כשמתעוררת בהם חרטה – אין זו חרטה אמינה שהרי בקרוב שוב יתחרטו גם עליה.משל לאדם ביקורתי המחליט לתקן את מנהגו  הרע להטיח בקורת בקרובים אליו.  כששם לב לעובדת היותו  מבקר הוא מיד מבקר את עצמו על  כך . מבחינה תוכנית יש בה בתשומת לב זו צד של התקדמות,אך בעומק מנקודת מבטה של הרוח, הביקורת על הביקורת אף היא בקורת  וכך יוצא שהמבקר השב לכאורה,בעצם  מעמיק את החטא שרצה להתרחק ממנו , בהיותו מוסיף בקורת. כך גם בחרטה ; המתחרט , אף שלכאורה נראה שמתרחק הוא מהחטא, ברובד פנימי יותר הוא מחזק את הרגלו הרע שלא להתמיד במעשיו , והרגל זה בקרוב ישוב ויפעל כנגד מעשיו הטובים .

טענתו של ר’ נחמן שתשובה שראשיתה בחרטה לא תתמיד ולא תתקיים, שהרי מקורה באנרגיה שלילית, בפסילה, בביטול ובהתרכזות במה שאינו, במקום במה שקיים. מכאן אם כן ההסבר לתופעת התשובה הרגעית. השב ה’אינו מתמיד’ , חושף  בהתנהגותו שהמקור האנרגטי לתשובתו הינו מהסוג של  ‘חרטת הרשעים’ , חרטה שכזו לא יכולה להוביל להתמדה במעשיו הטובים

 ללהט והתלהבות בעבודת השם עשוי להיות, לחלופין, מקור חיובי –

אך לאו כל אדם שוה בזה, כי יש בני אדם שאינו בא לו התלהבות מאלו החרטות רק ממקום אחר

אך מהו המקום האחר? המקור ממנו עשויה לצמוח חרטה והרהור תשובה שעשויים להתמיד? אכן בתורה אחרת[4] נראה שר’ נחמן מגלה משהו על אפשרות של חרטה ממקום אחר –

עקר מעלת הבכיה הוא כשהיא מחמת שמחה וחדוה. ואפילו החרטה טוב מאד שתהיה מחמת שמחה – שמרב שמחתו בהשם יתברך הוא מתחרט ומתגעגע מאד על שמרד נגדו בימים הראשונים ומתעורר לו בכיה מחמת רב השמחה. וזה עקר מעלת הבכיה שתהיה מחמת שמחה. וזה בכיה הוא ראשי תבות ב’שמך י’גילון כ’ל ה’יום (תהלים פ”ט) – שעקר הבכיה שתהיה מחמת שמחה בשמו יתברך…

השמחה היא הפתיחות לשפעת החיים. השמח נותן לכל מה שקיים, לבריאה כולה להציף אותו. השי”ת ‘עוז וחדוה במקומו’ – ולכן הדבק בו שמח, וכלשון הפסוק ‘בשמך יגילון כל היום’ ר”ת בכיה.  בניגוד למחשבה הרווחת כי השלב הראשון במסע של תשובה הוא בחרטה על העבר, מציע ר’ נחמן להעלות ולחוש את החרטה מתוך המקום של קרבה ושמחה. אם החרטה תקדם, היא תחזק את המרחק ואת מה שאינו. לעומת זאת, קיימת אפשרות של הזכרות באהבה, בקרבה ובדבקות –וכשאלו נוכחים בהתעוררות התשובה מצטרפים אליהם גם צער וחרטה על מה שלא היה, חרטה וכאב על ההחמצה והפספוס. מתוך ההקשר של שמחת הקרבה ודבקות מופיעה החרטה מזוככת, מדגישה את ההתקשרות ומחזקת אותה.

ועקר השמחה היא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד’) “נתת שמחה בלבי”, ומשם צריך שתהיה התעוררות הבכיה כנ”ל ועל ידי זה נמתק הבכיה, והבן.

לעומת החרטה של הרשעים, היא מעין תמונת תשליל לבכייה וחרטה המתעוררים מתוך שמחה. חרטה של רשעים קשורה כנראה למרירות של אזור המרה (שחורה), יש בה סוג של ייסורים עצמיים ואכילה עצמית. לעומתה, חרטה, בכייה ותשובה שמגיעים מלבו של אדם מתעוררים בהכרח מתוך שמחת הלב. גם כשהשב נזכר ופוגש את חטאי העבר – הוא מתבונן בהם מתוך שמחה, מתוך זכירת ההתקשרות, הדבקות בהשי”ת ובברית עמו.

 

*

אולם מה בנוגע להרהורי תשובה שבאים על האדם לפתע? ר’ נחמן מנסח עצה כיצד ניתן, בכל אופן, לעבוד עם אותם הרהורי תשובה פתאומיים, קצרים, וברי חלוף. העצה היא ‘לתפוס את הגל’, לאחוז בהרהור התשובה – ולא לזוז עד שזה נמשך לתוך עולם המעשה:

שמעתי בשמו שאמר שלפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להשם יתברך באיזה מקום, שצריך שם באותו המקום דיקא להתחזק בזה ההרהור תשובה וההשתוקקות, כגון לדבר שם איזה דבורים של תחנות ובקשות או דברי השתוקקות בפה ובלב כפי הענין, ולא ימתין ולא יזוז ממקומו אף על פי שאין זה המקום מוכן לכך, כגון שלא במקום קביעות לתורה ותפלה, רק בדרך הילוכו וכיוצא. כי כשיזוז ממקומו – יכול להיות שיפסק.

עצתו של ר’ נחמן  בנויה על ההבנה שהרהור תשובה, כמו גל, יש לו שיא ברגע ההתגלות. שם, באותו מקום ובאותה שעה ראוי “לתפוס” אותו. השלב הראשון בהורדתו לתוך המציאות היא למלל אותו, לדבר דיבורים של תחנות ובקשות, שהרי המציאות הינה תוצאה של השתלשלות – מחשבה דבור ומעשה.

הרהור ששייך לעולם המחשבה, חייב לבוש כדי לרדת לתוך עולם המעשה, וזה ניתן לו קודם כל “בדיבורים של תחינות ובקשות”. לאחר הדבור יבוא השלב הבא – הלבשתו אף במעשה. חידושו של ר’ נחמן בהבנת הקריטיות של הרגע. כל דחייה מאבדת את עוצמת ההרהור וכוחו. בהמשך התורה אנו מוצאים עדות של ר’ נתן תלמידו שר’ נחמן בעצמו כך נהג, ואולי מכאן גם מקור עוצמתו –

וכן ממנו ז”ל בעצמו ראינו עניין כזה כמה פעמים, שלפעמים נשאר עומד באמצע הבית ודבר עמנו וגלה לנו תורה נפלאה ושיחה נאה מאד, וגלה דרכים נפלאים לעבודת השם יתברך והתעוררות גדול וכו’. ולא רצה לזוז ממקומו עד שגמר מה שרצה. וכן היה כמה פעמים.

תחילתה של השנה מביאה עימה הרהורי תשובה רבים, תקווה גדולה לשנה טובה, הן במעגלים הפרטיים והן במעגלים רחבים יותר. בעוד מספר ימים נתפלל ביחד – “ויאתיו כל לעבדך… ויהללוך כל אפסי ארץ… ויפצחו הרים רינה… וישמעו רחוקים ויבואו”. לאור הדברים שלמדנו נוסיף תפילה אחת קטנה –

 

ארשת שפתינו יערב לפניך אל רם ונשא

ה’ אלוקינו ה’ אחד

תן בנו כח למשוך הרהור אחד

קטן, לתוך המציאות

לזכות למלל ולדבר ולהביע את רצוננו

להתפלל אותו, לכתוב אותו ,לבקש עליו

ולאחר מכן

שלא נרצה ולא נוכל לזוז ממקומנו עד שנגמור העניין שהתעוררנו אליו  

ואתה תסייע ותגמור בעדנו

ברוך אתה, המזווג זיווגים ומשדך שידוכים והמקשר בין שמים לארץ

 

אסיים בנימה אישית. זו הפעם השלישית שזיכני השי”ת לצאת לשנת שבתון, שנה שכל עניינה כשבת – מנוחה, לימוד וחלימה. מתוך הודאה על הקיים, אני מתפלל שה’ הטוב ימשיך לשלוח את ברכתו והשראתו הרבה לישיבה, לרב עדין שליט”א הי”ו, לתלמידים הגדולים והקטנים, לרב דוד רבינוביץ העומד השנה בראשה, לאורית הנושאת בעול הכלכלי, לשוקי המנהל הלימודי ואיתם לכלל המעגלים, הצוות, ההורים וכל השותפים והמסייעים הרבים. גם אני הקטן מבקש לזכות שלפחות חלק מהחלומות האישיים והכלליים  ישתלשלו להם מטה, ובסוף השנה המעוברת שאנו עומדים בפתחה נזכה לראות מה ילדה היא.